החלטה בתיק בש"פ 7922/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) מיום 24.10.2013 שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        נגד העורר, נתין אריתריאה שנכנס לישראל שלא כדין, הוגש ביום 7.8.2013 כתב אישום (להלן: כתב האישום) בו נטען כי העורר התגורר יחד עם בת זוגו (להלן: המתלוננת) במשך כשנה,  וכי במהלך תקופה זו נהג להכות אותה בראשה ובפניה כאשר סבר כי היא משוחחת עם גברים אחרים. על פי המתואר בכתב האישום, בחודש מאי 2013 הודיעה המתלוננת לעורר כי היא רוצה להיפרד ממנו אך העורר סרב ובמספר רב של הזדמנויות איים עליה כי יהרוג אותה במקרה שתיפרד ממנו. עוד נטען בכתב האישום כי מאז אותה שיחה ובמספר רב של הזדמנויות סירבה המתלוננת לקיים עם העורר יחסי מין ובתגובה איים עליה שיהרוג אותה, הכה אותה וקיים עימה יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית. ביום 1.8.2013 התקשר העורר לחברתה של המתלוננת (להלן: ס') ואמר לה כי הוא חושב שהמתלוננת נפגשת עם גבר אחר וכי הוא מתכוון לשבור את כל הכלים שלה, את כל הבית ולרצוח אותה. במהלך שיחה זו החל העורר לשבור חפצים וס' שנבהלה מהאיומים התקשרה לידיד של המתלוננת (להלן: א'), אשר התקשר אל העורר ושמע ממנו - כך נטען בכתב האישום - כי בטרם תגיע אליו המשטרה הוא ידקור ויהרוג את המתלוננת. בעקבות שיחתו עם העורר, הזמין א' את המשטרה וכאשר זו הגיעה לבית העורר היא מצאה אותו על סורגי חלון הבית שבקומה השלישית כמי שעומד לקפוץ. בהמשך, נכנס העורר אל הבית, המשיך לשבור חפצים וסרב לפתוח את הדלת. לבסוף, פרצו כוחות כיבוי אש את הדלת והשוטרים נאלצו להשתמש בכוח כדי להשתלט על העורר. בשל כל זאת, הואשם העורר בעבירות של אינוס, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, סחיטה באיומים, איומים, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והיזק בזדון.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו וביום 14.8.2013 קבע בית המשפט קמא כי ישנן ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בהקשר זה צוין כי בא-כוח העורר הסכים שקיימות ראיות לכאורה "במובן הפורמאלי", אך סבר שיש בהן כרסום ממשי. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי גרסת המתלוננת היא עקבית וברורה וכן כי היא נתמכת בהודעותיהם של א' וס'. עוד קבע בית המשפט כי טענות העורר בדבר מהימנות הודעות אלה מקומן בהליך העיקרי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר, הן בשל מסוכנותו הן בשל החשש משיבוש הליכי משפט והתחמקות מאימת הדין, אך בטרם קבלת החלטה בעניין המעצר הורה בית המשפט על עריכת תסקיר של שירות המבחן הבוחן אפשרות של חלופת מעצר, וזאת אף שקבע כי קיים סיכוי קטן בלבד לכך שתימצא חלופה מתאימה.

3.        בתסקירו הראשון מיום 15.9.2013 ציין שירות המבחן כי התרשם מקיומה של מערכת יחסים אובססיבית בעלת מאפיינים אלימים בין העורר והמתלוננת, ולהערכתו קיים סיכון להישנות האלימות הזוגית באם ישוחרר העורר. יחד עם זאת, ביקש שירות המבחן מבית המשפט להתיר לו להגיש תסקיר משלים לאחר שיפגוש במתלוננת. בית המשפט נעתר לבקשה זו, וביום 14.10.2013 הוגש תסקיר משלים בו צוין כי המתלוננת סבורה שהעורר אינו צפוי לסכן אותה במקרה שישוחרר. חרף זאת, נותר שירות המבחן בעמדתו כי אין מקום להמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר, וכי לא הוצעו על-ידו מפקחים מתאימים.

           במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 15.10.2013, לאחר שהתקבל התסקיר המשלים הנ"ל, ביקש העורר להציע לשירות המבחן מפקחים מטעמו ולדחות את המשך הדיון עד שיוגש תסקיר נוסף אשר יבחן את הנושא. בית המשפט קיבל גם בקשה זו, אך הדגיש כי הוא אינו מחוייב לאמץ את המלצת שירות המבחן גם אם זו תהא חיובית. בתסקיר השלישי מיום 21.10.2013 המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופת מעצר בתל-אביב בפיקוח שניים מחבריו, נתיני אריתריאה, לאחר שהתרשם מהם לחיוב ובהינתן הריחוק הגיאוגרפי של החלופה המוצעת ממקום מגורי המתלוננת.

4.        למרות האמור בתסקיר הנוסף בחר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 24.10.2013 שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי נוכח התנהגותו הכפייתית של העורר כלפי המתלוננת נראה כי נשקפת לה סכנה ממשית משחרורו לחלופת מעצר, ולא ניתן להניח כי איומיו על חייה נאמרו מן השפה אל החוץ בלבד. אמנם, כך קבע בית המשפט, המתלוננת מסרה לשירות המבחן כי היא אינה נוטרת לעורר טינה, אך לנוכח התנהגותו הפוגענית הממושכת כלפיה לא ניתן לקבוע עתה במידת השכנוע הנדרשת כי פגה מסוכנותו. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי ככל שתיפחת עוצמת מסוכנותו של העורר לאחר שהמתלוננת תעיד בתיק העיקרי, עשוי הדבר להוות עילה לבקשה לעיון חוזר.

           מכאן הערר שלפנינו.

5.        העורר טוען כי בית המשפט טעה משלא קיבל את טענותיו בדבר חולשת חומר הראיות נגדו, ובהקשר זה הוא מציין, בין השאר, כי המתלוננת הגיעה למשטרה כדי להתלונן על איומים בלבד, וכי דבריה בעניין אלימות מינית עלו ביוזמת חוקריה. כמו כן טוען העורר כי אין ליתן אמון בעדויות א' וס'. לטענתו עדותה של ס' הושפעה מכך שנחשפה לתלונתה המקורית של המתלוננת אותה נתבקשה לתרגם וביחס לא' הוא טוען לקיומו של קשר זוגי קודם בינו ובין המתלוננת אשר היטה את עדותו. עוד טוען העורר כי מספר חודשים טרם מעצרו, הלינה עליו המתלוננת בפני שוטרים אשר הורו לו להתרחק מן המתלוננת, וזאת ללא תלונה רשמית. בעקבות אירוע זה, כך טוען העורר, הוא עבר להתגורר אצל קרובת משפחתו בפתח-תקווה, ולא שב לפגוע במתלוננת עד אשר היא עצמה ביקשה ממנו לשוב לביתם. אם כך נהג כאשר נדרש באופן לא רשמי להתרחק מהמתלוננת, טוען העורר, על אחת כמה וכמה שיקפיד לעשות כן בהוראת בית המשפט. העורר מוסיף וטוען כי היה מקום לאמץ את החלופה שהציע הכוללת ריחוק גיאוגרפי מן המתלוננת ופיקוח אישי צמוד, ובפרט משהמפקחים הם נתיני אריתריאה אשר יחששו להפר את החלטת בית המשפט לנוכח מעמדם בישראל. לבסוף מציין העורר כי העובדה שהוא שוהה במעצר מזה שלושה חודשים אף היא יש בה כדי להקהות את מסוכנותו.

6.        המשיבה טוענת מנגד כי לנוכח מערכת היחסים המורכבת שניהלה המתלוננת עם העורר, ודינאמיקת התלות והאובססיביות שהתפתחה ביניהם, אין מקום ליתן משקל משמעותי לבקשת המתלוננת לשחרר את העורר. לטענת המשיבה בקשה זו מונעת בעיקר מרגשות אשם ובלבול וכן מלחץ רגשי. עוד טוענת המשיבה כי חומר הראיות נגד העורר מבוסס ביותר וכולל מלבד הודעותיה המפורטות של המתלוננת גם חיזוקים הנסמכים על הודעותיהם של א' וס', אשר שמעו את איומיו של העורר ממקור ראשון וכן את דו"ח הפעולה של השוטרים שבאו לעוצרו ונתקלו בהתנהגות שלוחת רסן. לבסוף טענה המשיבה כי אף העורר הודה ששבר חפצים יקרי ערך בבית וכי הוא שותה לשוכרה בהדגישה את ההתבטאויות הרכושניות והאובססיביות שלו כלפי המתלוננת במהלך העימות שנערך ביניהם, בו אמר כי הוא "שומר" עליה על מנת שתהיה רק שלו ולא של מישהו אחר.

7.        דין הערר להידחות.

           מעיון בחומר הראיות לכאורה עולה כי אין כל יסוד לטענות העורר בדבר חולשתו. הודעותיה העקביות של המתלוננת נתמכות בהודעות יתר עדי התביעה, וברי כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. טענותיו של העורר בדבר גורמים אפשריים העשויים לגרום למתלוננת, או לא' ולס', להפלילו במעשים שלא ביצע, מקומן במסגרת הדיון בהליך העיקרי ובשלב זה אין הן אלא השערות בעלמא אשר אין בכוחן ליטול מן הראיות לכאורה את עוצמתן. לא למותר להוסיף ולציין כי העורר עצמו מסר בחקירתו "כשאני כועס ממש אני לא זוכר מה אני עושה או מה קורה לי" והודה בכך ששבר חפצים של המתלוננת וכן בכך שהיכה אותה בפומבי במקרה אחד (ראו הודעת העורר מיום 4.8.2013 בעמ' 3, 5). משמע - הוא אינו מכחיש את התנהגותו האלימה כלפי המתלוננת ואת אובדן השליטה במצבים של כעס. על כן, בהיעדר מחלוקת על כך שהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מקימים עילת מעצר, עלינו לבחון האם ניתן לקיים את תכליות המעצר בדרך של חלופה. מהמסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום עולה כי די היה לעורר בכך שחשד כי המתלוננת משוחחת עם גברים אחרים על מנת להכות אותה, לשבור את חפציה ולאיים עליה ברצח. על כן, נראה כי לאחר שהתלוננה נגדו, הובילה למעצרו וצפויה להעיד נגדו במשפט, עולה ביתר שאת החשש שהעורר עלול לפגוע במתלוננת או לשבש את עדותה, למצער תוך שימוש באיומים נוספים. הראיות לכאורה לביצוע מעשי אינוס על ידו כלפי המתלוננת במספר רב של הזדמנויות, מוסיפות נדבך נוסף של מסוכנות מינית הנשקפת מן העורר והמסקנה העולה מכל אלה היא כי מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת ואולי לא רק כלפיה, היא גבוהה ביותר (ראו והשוו: בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' אזולאי (3.7.2003); בש"פ 11378/05 פלוני נ' מדינת ישראל (26.12.2005)).

8.        בתסקירו הראשון התרשם שירות המבחן כי לעורר התנהגות אובססיבית ביחס למתלוננת, כי הוא אינו מכיר בקשייו, וכי אף קרובת משפחתו אשר השגיחה עליו בעבר מסרה כי בשל האובססיביות שלו היא מתקשה להאמין שיוכל להקפיד על תנאי חלופת המעצר. שירות המבחן התמיד בהמלצה שלילית גם לאחר שנפגש  עם המתלוננת והגיש תסקיר משלים. עם זאת, לאחר שבית המשפט פנה ושב ופנה בשלישית אל שירות המבחן, ראה שירות המבחן לבסוף להמליץ על חלופת מעצר בתל-אביב. בנסיבות שתוארו ונוכח מסוכנותו המובהקת של העורר עליה עמדתי לעיל, אני סבורה כי המלצה זו הינה בעייתית על פניה ואיני רואה כל הצדקה להעמיד את שלומה של המתלוננת בסיכון כה מוחשי וברור כמו זה הקיים במקרה דנן, נוכח המעשים המיוחסים לעורר, ונוכח האיומים החוזרים ונשנים שהשמיע. זאת גם אם המתלוננת בחרה, מסיבותיה שלה, להמעיט מן הסכנה הנשקפת לה (ראו והשוו בש"פ 5394/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2008); בש"פ 260/06 פלוני נ' מדינת ישראל (8.2.2006)).

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ט בכסלו התשע"ד (2.12.2013).

ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13079220_V01.doc   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: